פרשת ויקהל: ששת ימים תֵעשה מלאכה

ששת ימים תֵעשה מלאכה

"ששת ימים תֵעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת" (לה,ב).

מדוע פתחה התורה בפועל "תֵעשה" [צירי תחת התיו] בלשון נפעל, כאילו שהמלאכה תעשה מאליה, וסיימה בלשון פעל, שהאדם בעצמו עושה מלאכה?

מלאכה בשבת אסורה מהתורה על ידי גוי - [לא להלכה]                               

מדרש מכילתא דפסחא פ"ט מסביר כך: "כל מלאכה לא

יעשה בהם, לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך... תלמוד לומר ששת ימים תֵעשה מלאכה וגו', הא למדת וכל מלאכה לא יעשה בהם... לא יעשה גוי מלאכתך דברי רבי יאשיה וכו'".

כלומר, התורה כתבה "תֵעשה מלאכה" בלשון נפעל כדי שנלמד מכאן הלכה דאוריתא שבשבת אסור לעשות מלאכה אפילו על ידי גוי, ולפי זה, אולי הטעם שהתורה כתבה בסוף הפסוק "כל העשה בו מלאכה יומת" בלשון פעל הוא כדי ללמדנו, שאמנם אמירה לגוי לעשות מלאכה אסורה מדאוריתא, אבל אין היהודי חייב מיתה, אלא אם כן, עשה בעצמו את המלאכה.

אמנם מדרש זה אינו להלכה, שהלכה פסוקה היא: אמירה לגוי - שבות, דהיינו אסורה רק מדרבנן, ואם כן, כיצד דעת ההלכה תסביר את הפסוק הנ"ל?

נלע"ד בעזה"י להסביר על ידי מספר הסברים:

רמז - לאם יעשו רצונו של מקום

על פי המכילתא "כתוב אחד אומר ששת ימים תֵעשה מלאכה וכתוב אחד אומר ששת ימים תעבוד, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים וכשאינן עושין כרצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן".

כלומר, התורה כתבה "תֵעשה" בלשון נפעל כדי לרמוז לעם ישראל שאם יזכו - מלאכתן תֵעשה על ידי אחרים [גויים].

לפי שיטה זו יובן מדוע התורה כתבה בסוף הפסוק "כל העשה בו מלאכה יומת", על מנת שלא נטעה ונחשוב שאמירה לגוי [כיון שהפסוק בתחילתו עוסק במלאכת גוי לפי הסברנו] אסורה מהתורה, ולכן סיימה "העושה", דהיינו, רק עשית המלאכה ממש אסורה מהתורה ולא אמירה לגוי לעשות מלאכה.

מלאכתן של בני ישראל במדבר נעשתה מאליה

פסוקים אלו מתארים את תקופת היות בני ישראל במדבר, כדברי רש"י כאן "הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת", כלומר מדובר בתקופת בנית המשכן. בתקופה זו, בני ישראל לא עשו שום מלאכה אלא מלאכתם היתה נעשית מאליה, כמו שכתב רש"י "שמלתך לא בלתה - ענני כבוד היו שפין בכסותם ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים, ואף קטניהם כמו שהיו גדלים היה גודל לבושן עמהם..." (דברים,ח,ד).

כלומר, בני ישראל במדבר לא עסקו בתפירת בגדים, כיבוסם וגיהוצם, וכמו כן לא עסקו בהכנת צרכי אכילתם, כיון שהמן היה מספק אותם. לכן כתבה התורה "תֵעשה מלאכה" בלשון נפעל, כיון שבתקופה שהיו ישראל במדבר לא יצטרכו לעשות מלאכה אלא היא תֵעשה בידי שמים.

ההשתדלות בידי אדם וההצלחה בידי שמים

לפי דברי רש"י הנ"ל (לה,ב), אפשר לומר שה"מלאכה" הנאמרת כאן היא מלאכת הקמת המשכן, כלי הקודש ובגדי הכהנים. על מלאכה זו מזהירה התורה ואומרת שלא יעשו אותה בשבת, ועל מלאכה זו מדגישה התורה שהיא נעשית מאליה, ועוקרת על ידי כך מלבבות בני ישראל את המחשבה שתתכן לבא בקרבם ש"הם" עשו את המשכן ואת כלי הקודש, הם בחכמתם ובתבונתם ובאומנות ידיהם יצרו את המשכן והכלים. לכן התורה מדגישה "תֵעשה מלאכה" בלשון נפעל, ללמדם וללמדנו, שהחכמה לא באה מאתם אלא מהקב"ה.

זאת כשם שהתורה מדגישה וחוזרת על כך בפרק לא' "ואמלא אתו[את בצלאל]רוח אלקים, בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה, לחשב מחשבת לעשות… ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" (לא,ג-ו). ולכן מלאכת המשכן תעשה כביכול מאליה, כיון שלולא עזרתו של הקב"ה לא היתה יכולה להעשות על ידי בני ישראל בלבד, וממלאכה זו ילמדו בני ישראל על כל מלאכתם.